בין כאב וסבל

אזכרה – שנתיים לאבא כ"ב בשבט 08.02.18 מתאספים בבית עלמין ב 09.2.18 בבית עלמין בחיפה (עושים גם אזכרה לאימא שלי .. שנפטרה ב י"ז בטבת

אז.. הורים יקרים נגיע גם בשנה הבאה ואני? אוהבת ואבודה עושה הכל כדי להיות גיבורה שמחה ומאושרת.

אלו המילים האחרונות שאמרתי בדיוק לפני שנה. והנה אנחנו פה שוב. קומץ קטן של משפחה עם מלא אהבה. אומרים שהזמן עושה את שלו. אישית, אני לא מתחברת לזה. עבורי זמן 'לא עושה'... אני אומרת שעם הזמן החולף, הימים, השבועות שהופכים לחודשים ולשנים... אכן קורה משהו. אנשים משתנים, פרדיגמות וערכים שהיו מקבלים אור חדש. אני השתנתי. לפעמים מחזיקה ולא רוצה להרפות במשהו שהיה ולא יחזור ואז, מגיע הסבל. וכשאני סובלת אני לא חיה. כשיש סבל אני קשה עם עצמי ועם הסביבה. יחד עם זאת זכיתי השנה שחלפה לגעת ברבדים עמוקים ומשמעותיים. להפריד ולזקק בין כאב וסבל. הכאב ישנו. געגועים. סבל זו בחירה. אני בוחרת בחיים. בוחרת להרגיש שמחה, כאב, וגעגוע חשוב לי ליצור משמעות בחיי. לא תמיד הכל זורם (בלשון המעטה)... אבל מה הייתי עושה ללא אתגרים? אתגרים אני אוהבת. זה מרגש אותי. ואני? אוהבת להתרגש. אוהבת לזהות את הרזוננס הזה בבטן שלי. אני חולמת ומתפללת ל- איש לידי לחלוק את כל מסתורי ליבי מחשבותיי גחמותיי וחלומותיי... אמא, מאז שהלכת לעולמך אבא היה אומר: בחגים אני רוצה לברוח. אני לא אוהב חגים. כך עשית בשנה הראשונה כשאמא נפטרה. והיום , אני מצאתי את עצמי באותה סיטואציה.

שנה ראשונה נסעתי לעולם אחר ורחוק מכל מנהגי התרבות שלנו... שנה שנייה הייתי בארץ כאבתי וסבלתי. ארבעה ימים לפני חג סוכות החלטתי לנסוע לירדן- לפטרה אמא, אבא, אתם הייתם איתי שם! אימאל'ה, כל הסיפורים שסיפרת לי בילדות על הסלע האדום. ממש נזכרתי וראיתי אותך נכנסת לחדר שלי בבית בנווה שאנן ומספרת לי שעוד 2 בחורים נהרגו כי הלכו לסלע האדום ואני שאלתי אותך מה זה? וסיפרת לי, וגם על השיר שבאותו זמן אסור היה להשמיעו ברדיו. הבאתי אבנים מהרי אדום. נכון, שמורת טבע לא לוקחים. אבל לא יכולתי להתאפק. ומניחה פה בחלקה שלכם את האבנים באהבה.

אבנים מהרי אדום שבירדן

אבא, את קולך אני שומעת. ככל שחולפים הימים והימים לחודשים ושנים, אני מקבלת ממך סימנים. לפני כשנה בערך מחזיק המפתחות שלך עם האות J אבד לי, כנראה שנפל... כשגיליתי זאת שאלתי את עצמי למה? למה זה אבד לי? אני לא מאבדת דברים ואז, יומיים אחרי שחזרתי מירדן, וחוזרת לפעילות שוטפת של עבודה, ערב שגרתי, חונה בחנייה יוצאת מהרכב ורואה מרחוק את ריקיטה. הולכת לקראתה, מקשקשות ופתאום אומרת לי: "היי תראי.... מה יש על העץ"... ואני? מרימה ראש... ואומרת? איפה ? מה ? ומסתכלת גבוה לצמרת... "לא" , היא אומרת לי. "פה, פה, תראי מה תלוי על העץ"... ומה אני רואה? את מחזיק המפתחות שלך עם האות J תלוי על העץ, נתתי שאגת אושר, כולי צמרמורת וכן.... זכיתי לקבל סימן ממך... זה היה יומיים אחרי שחזרתי מירדן....

מחזיק מפתחות של אבאל'ה

אבאל'ה בשנים האחרונות כל כך אהבתי לשתף ולספר לך בתכלס לא יכולתי אחרת גם אם רציתי :-) אתה תמיד התעניינת מכל הלב וכמובן יעצת... מה שאני לוקחת איתי ומהדהד בי חזק מילה אחת: תמשיכי

זכור לי הבוקר שהתקשרת והתייחסת למשהו ששיתפתי אותך פוסט שכתבתי Never say never ואמרת לי בהתרגשות: תמשיכי אל תפסיקי. את כותבת נהדר!!

כן, זה היה לפני כארבע שנים טרום בלוגרית. פשוט כתבתי.

אני ממשיכה, וקולך איתי. תמשיכי תמשיכי תמשיכי

הקישור לפוסט Never say never

פוסטים נוספים לאבאל'ה: געגועים לאבאל'ה זיכרון בסלון