מאירות שביל ישראל נשים מטיילות יחד מסלול 76: טיול שלושה ימים לאילת
יוהו ! !
סוף סוף יורדות לאילת!
התוכנית המקורית היתה לרדת לאילת בחודש ינואר. בגלל המלחמה בוטל,🎗️ובהמשך ראינו שזה אפשרי, נעצנו תאריך חדש בחודש מרץ. תוך כדי הכנות אני מגלה שהסופ"ש שאנחנו באילת נופל על יום האישה ! יש!!
אילת יום ראשון:
נפגשות כולנו מוקדם בבוקר. בשעה 6:00 עולות הבנות בכפר סבא בפיקוחה של ליאורה שלנו, ובשעה 06:30 עולות הבנות של ראשון לציון ליד הקיוסק, וגם אני😍.
מעמיסות את כל הפקלאות, ונוסעות לכיוון יד בנימין שם אוספות את אחרונות הבנות.
זהו! כולן באוטובוס ו... היי דרומה לדימונה עד הפסקת קפה ומאפה.
31 נשים הרפתקניות עוזבות כל ענייני החיים שם בבית ויוצאות למסע של 3 ימים נהדרים.
תכנון היום הראשון להתחיל מסלול הליכה ב- בקעת תמנע.
בסביבות השעה 11:00 אנחנו מגיעות לפארק תמנע. בכניסה לפארק אני יורדת מהאוטובוס וקונה כרטיסים לכולנו. בזמן הזה, הבנות רצות לשירותים ולמעשנות שבחבורה יש זמן סיגריה אחרי שעות של נסיעה ממושכת.
אחרי מס' דקות כולנו שוב באוטובוס, ועדנאן נהג האוטובוס נכנס לפארק, בדרך עפר עד ש... ששילה אומרת לו: פה תעצור, פה אנחנו יורדות.
הבנות יורדות מהאוטובוס, מתארגנות עם המקלות, כובע, מתמרחות בקרם הגנה,
ומתחילות ללכת לכיוון הפטרייה הגדולה.
ושם, שילה מתכננת לעשות מעגל פתיחה.
אז... מה שהיה ליד הפטרייה:
שיעור ריקוד קליל בהנפות רגליים
צילום חיבוק הפטרייה רק עם הבנות שלובשות חולצות של המאירות מלפנים
וגם ומאחור.
תמונה של כל הבנות עם הדגל. ללא דגל (כי את הדגל שכחנו בבית)
והופ! יש תמונה עם הדגל ליד הפטרייה. וגם ורה שלנו! קסם שכזה.
מעגל פתיחה לא היה. נשכח מרוב התרגשות שמחה והילולה. סוף סוף מאירות שביל ישראל נשים מטיילות יחד מגיעות להרי אילת!
השעה 12:30 שילה מזרזת את הבנות לחזור לסככה. הבנות רעבות, הן מוציאות את ארוחת הצהריים,
ותוך כדי זה מספרת לנו על המקום ו.. היכן אנחנו.
שילה מספרת:
זו בקעה יפיפייה עם מצוקים המקיפים אותה בצורת חצי פרסה.
סלעים בתצורות מדהימות הנגרמים מ-הטל, קצת רוחות, וגם קצת גשמים ומיקרואורגניזם קטנים עובדים קשה על סלעי האבן האדומה והלבנה במהלך מיליוני שנים, ויוצרים בסלעים תצורות מדהימות.
מילה הנרדפת לתמנע היא נחושת, על שום כריית הנחושת במקום, שנמצאה ב-אבן חול הנובית
מתחת לסככה אנחנו רואות שחזור של תנור טין עם ארבעה מפוחים מסביבו.
בתנור כזה כנראה ייצרו את הנחושת: שמו הרבה פחמים והבעירו ובעזרת המפוחים הצליחו להעלות את חום הלהבות מעל 1000 מעלות. לתוך התנור החם חם היו שמים סיגי נחושת יחד עם חומר מלכד הנקרא פלוקס (תלחים) ומחכים עד שתיווצר הנחושת.
תחילת הכרייה החלה עוד בתקופה הכלקוליתית, לפני כ- 9000 - 7000 שנה.
אז היו לוקחים את הליתוס (אבן ביוונית) ואיתה היו מוציאים את גרגירי הכלכוס (ביוונית נחושת) ומייצרים כמות קטנה של נחושת. רק אחרי כ- 4000 שנה, החלו בכרייה מאסיבית כאן באזור. אולי היו אלו המצרים שהגיעו לכאן במאות 14-12 לפנה"ס, הקימו מחנות עבודה, וייצרו כמויות גדולות של נחושת.
או, בעקבות ממצאי חפירה מאוחרת כמו חלקיק בד, שאריות דגים ורימונים - פריטים שמאפיינים
את תקופת המלכים - יש האומרים שעיקר עבודת הכרייה היתה בימי מלכי ישראל.
אנחנו מסיימות את הארוחה לעת עתה, ומתחילות את מסלול ההליכה מאזור הפטרייה לעבר הקניונים הקסומים של פארק תמנע.
חם. אנחנו הולכות בקניון הלבן, למרות שעבודות החריטה והעיצוב המדהימים של הטבע היו גם בסלעים אדומים.
שולחות מדי פעם מבטים אל האדמה וגרגירים ירוקים נראים בה, גרגירי נחושת ירוקה.
חושבת ביני לבין עצמי... מה חשבתי לעצמי עם האילת הזה? איזה חום...
מתחילות מסלול בצהריי היום, גם בעלייה קלה יחסית, מרגיש קצת קשוח, והנשימות לא משהו🫢
מטפסות קלות ויוצאות מהנחל אל הבקעה שנפרשת מולנו בשלל הצבעים, וקירות מצוקי הגיר והגרניט חוסים עלינו. בכל פיתול או פנייה, אנחנו מגלות מראות חדשים וגוונים אחרים.
הפיתולים, הצבעים מרחיבים את הלב והנשמה.
השביל מוריד אותנו לתוך קניון אדום ומזמין ואנחנו עולות בו, קצת מטפסות על מפלון כזה ואחר, מגיעות לנקודה גבוהה ועכשיו נפרשת לעיננו מזרחה של הבקעה וברקע מרחוק הרי אדום.
נכנסות לקניון האדום, ואנחנו מתפתלות בין הקירות המכוירים והקניון נהיה צר ואדום, ובצאתו אנחנו מתיישבות.
כבר הרבה יותר נעים, עומס החום יורד והצבעים מרהיבים.
חלק מהבנות יושבות על הסלע האדום איי שם למעלה,
ואני? מתיישבת, וקוראת לאורלי שתשב לידי כי יש לה זיתים שחורים נהדרים מלוחים, ובא לי עליהם. שתינו יושבות ואוכלות.
ופתאום משו מלמעלה 🔝 נופל על ראשי
מסיימות את ההפסקונת, קמות וממשיכות ללכת בנחל ופונות שמאלה לעוד מראות מופלאים של קירות מפוסלים, עולות מדרגה ואנחנו על אבן נובית לבנה, שבה נמצאה הנחושת, ואנחנו בפתחם של מחילות ששימשו את הכורים.
רוב הבנות נכנסות למחילה ויוצאות לבנות לבנות. אמיצות והרפתקניות אמרתי?
ריבה ונורית יורדות למטה
ליאורה שלנו על הגחון לא מפספסת שום חוויה!
כל הכבוד.
עוד קצת לנשום וליהנות מנפלאות הטבע.
ו.. כולן מגיעות לאוטובוס, וגם אני. להפתעתי אני רואה שכולן כבר יושבות באוטובוס הממוזג.
הן לא יודעות ש.... יש הפתעה מרעננת ומצננת: צזיקי נהדר וקר שהכינותי באהבה!!
מה?? מה עושים?
אז, הן מקבלות שירות צזיקי VIP ישירות לאוטובוס.
שילה מוזגת, פזית עוזרת לי לחלק לבנות. כולן מקבלות צזיקי מרענן וטעים באוטובוס הממוזג תמורת החזרה של כוס וכף נקייה!
הִתְקַלְנו אותן🙃
בשעה 17:30 אנחנו מגיעות למלון פרימה מיוזיק,
אני קופצת מהאוטובוס לקבלה, מקבלת את רשימת הבנות וחלוקה לחדרים.
מוסרת לכל ראשת חדר את מפתחות החדר, ומגלה ש... כולנו בקומה אחת! נהדר! ארוחת ערב בשעה 19:00 ומפגש חברתי ב 20:15 בבית הכנסת.😍
יש קצת מנהלות וארגונים, דבורה ופזית מחליטות לעבור לחדר אחר, ובסוף חוזרות לחדר המקורי. יש!
אני מצליחה קצת לנוח ולנשום,🥰 מתלבשת ויורדת לחדר האוכל.
פוגשת את הבנות יושבות קבוצות קבוצות סביב השולחנות, יפות, מחייכות ולבושות חגיגי כאילו ולא היו בטיול. ו... כמובן יש גם תקלות.😜 מסתבר שלטבעוניות לא היתה מוכנה מראש מנת חלבון, תחליף לבשר כראוי וכפי שהוזמן מראש.
קצת תלונות, ובקשות מהשף, אורלי והילה מקבלות מנת טופו חריף ואכיל.
מסיימות את הארוחה וכולן מתכנסות לערב חברתי באולם שהקצה לנו המלון ב- בבית הכנסת.
פורשות על השולחן את כל הכיבוד + יין + בירות ושתייה מוגזת + מיחם להכנת תה/קפה שרתח ללא הפסקה עד שהוצאנו את התקע מהשקע. (חלב לא היה, אפילו שהובטח)
מתיישבות בכיסאות עטופים בבד לבן (כיאה בבית כנסת), שילה ואני מתחילות עם ההודעות למחר, ומיכל הקטנה מעבירה לנו את הערב במשחקים נהדרים ומצחיקים. כל הכבוד לה על ההכנות!🏆 כל הכבוד למשתתפות!🥇
השעה 22:00.
אנחנו אוספות את כל הכיבוד שנשאר ו... מתפזרות לחדרים.
אני עייפה מתה.
לילה טוב...
ולא לפני הופעת קריוקי של 2 זמרות הקבוצה בצרפתית : אביבה ג'וניור + אביבה סניוריטה👌🏆
וכעת באמת לילה טוב!
אילת יום שני:
מכוונת שעון לשעה 06:30. מספיק לי כדי לקום בניחותא ישר לחדר האוכל. (אין לי טיול בוקר עם מיקה שלי). חלק מהבנות קמות לזריחה והולכות לטבול בים לפני ארוחת הבוקר.
ארוחת בוקר בשעה 07:00, התוכנית לצאת בשעה 08:15.
אני פוגשת את הבנות בחדר אוכל, נראות כחדשות ורעננות אחת אחת. הבופה עם כל הפרודוקטים להכנת הסנדויצ'ים מוכן. של טיולי מאור 🤣🤣🤣 (מאירות שביל ישראל + מאירה אור-לבן)
ממלאות מים בבקבוקים ובשלוקרים ו.. הופ! כולן לאוטובוס.
יוצאות לדרך!
נוסעות בכביש 12 היפה על כל פיתוליו. חולפות על פני רמת יותם והר אסא והר יהושפט והר רחבעם. ההרים כאן קיבלו שמות של מלכי יהודה, אבל אנחנו ממשיכות עד מלך יואש, ויורדות לתחילת המסלול שלנו: נחל גשרון עליון. מסלול יְפֵהפֶה. (המועמד להיות אחד מעשרת המסלולים היפים בארץ).
מזג אוויר נעים ואפילו רוח קלה קרירה. חלק מהבנות מתקלפות ברגע שיורדות מהאוטובוס וחלק עדיין לא. מתחילות ללכת ודיי בהתחלה שילה מכנסת אותנו למעגל פתיחה.
השאלה ששילה שואלת (בזכות יעלה שלנו) זו שאלה 'מאוד שאלתית' וחשובה🤩 האם את מגהצת??
התשובות הן מגוונות כמו תמיד. והכל נשאר במעגל. קסם של נשים בשבילים ובכל מיני צבעים ושיטות של גיהוצים🙃
צוחקות וגם קצת מופתעות מהתשובות yes/no בנושא הגיהוצים שלנו, אנחנו מתחילות ללכת ויורדות בשביל עפר בהיר, קצת מתפתל ופס קטן של ים מתגלה מולנו.
עוד קצת, ושביל נחל יואב יורד למטה, ואנחנו נשארות גבוה ואז... הנוף נפתח.
וכבר מגיע ה- וואוו !!! הראשון.
הים נפתח לנו מדרום, ובאופק אנחנו צופות לעבר מדינת ירדן.
מצפון לנו, יש את מדרון הר יואש בגווני לבן וצהוב.
מצוקי הגרניט האיתנים מתחתנו יוצרים קניון בנחל גשרון. אבל משהו שם למטה נראה לא שייך לנוף המופלא...
כן. מדרום לנו על הרכס שמאוד קרוב אלינו, אנו רואות גדר.
אנחנו בנחל הכי דרומי בארץ, המשמש גם כגבול ביננו לבין מצרים.
סיגלית קצת נלחצת, אבל עובר לה מהר מאוד...🤗
שילה מספרת לנו:
תמיד מפתיע מחדש לגלות שחלק מהגבולות שלנו נקבעו מזמן, עוד טרם מדינת ישראל.
זה הסיפור עם הגבול עם מצרים שמתחיל בצפון ברפיח, ואז הולך כקו אלכסוני כמעט ישר דרך הנגב עד לאילת.
הגבול הזה נקבע כבר ב- 1906 בין הבריטים שכבשו את מצרים והעותומנים שהחזיקו באום רשרש. לא היה איזה שהוא הגיון גיאוגרפי לגבול. הבריטים חיפשו מקור מים שיישאר אצלם, וכך המעיין היחיד של נחל גשרון, היה ועדיין בצד הבריטי/המצרי. לא היתה גדר לאורך הגבול, אלא מדי פעם נראה אבן גבול, כמו זו הנראית לנו מכאן - אבן גבול 87.
לאחר חתימת הסכם השלום עם סאדאת ב- 1979 ישראל התעקשה להשאיר בתחומה את טאבה וכמה קמ"ר סביב נחל גשרון. עשר שנים מאוחר יותר, לאחר בוררות בינלאומית, ישראל חזרה לקו הגבול משנת 1906.
ועדיין לא היתה גדר. אבל אז, החל סחר סמים ונשים בגבול, מבקשי מקלט מאפריקה נכנסו לשטח ישראל לבקש מקלט ובשנת 2011 היה פיגוע בשני אוטובוסים לאורך כביש 12 - מה שהביא להחלטה שחייבים גדר.
בימים שהאמנו בגדרות. 😓
אבל איך בונים גדר ליד כביש מבלי להרוס את האזור הפראי והבראשתי הזה?
אז.. כן! בזהירות ובהתמדה!
הבנתי הבנתי מהי העוצמה של הרי אילת! עוד וואוו ע נ ק, וזו רק ההתחלה!
אני בלחץ שהבנות לא יתקרבו לקצה. כולן מתפעלות ומצטלמות על רקע ההרים העוצמתיים והנוף המיוחד הזה.
וכעת זה הרגע שבו אני חייבת להתייחס למדריכה שלנו שלבשה וורוד פוקסיה, ועל רקע הרי אילת זה פשוט מושלם! (נכון שגם הכובעים של נורית ומיכאלה) אבל המדריכה שלנו בוורוד מנצחת!🩷
ואז, שילה מציעה לכולנו להתיישב 5 דקות מלאות לישיבה שקטה אל מול הנוף כדי: לשמוע, להקשיב, להכיל, ולקחת אלינו מלוא הריאות ולנשמה את השקט המדהים של המדבר.
חולפות ה-5 דקות בדממה עד ששילה מבקשת מכולנו לקום כדי להמשיך במסלול. אנחנו הולכות מזרחה מעל נחל גשרון שנקרא כך כי הוא מגשר בין ישראל למצרים. השביל צר מתפתל וכל פיתול מגלה לנו נוף קצת אחר. אנחנו מתקדמות לאט, כמה מאיתנו חוששות קצת מהגובה ומתקדמות עקב בצד אגודל.
הבנות עוצרות מדיי פעם לנשום להתפעל ולצלם. תוך כדי הירידה הנהדרת הזו ש... בכלל לא פחדתי,👌הבנות דואגות לי ושואלות איך אני? איך אני מרגישה? מעולה!! אני עונה עם חיוך ע נ ק !
קבוצה קטנה של מטיילים ומטיילות חולפת על פנינו ביעף. הנשים שמבוגרות מאיתנו (שאלנו וביררנו נתון כזה חשוב), מדלגות כמו איילות, ורצות במדרון
ואני אומרת להן: לאט לאט, לאן אתן רצות? ואחד המטיילים תוך כדי ריצה מתלונן על כך שהמדריך שלהם תמיד רץ. ושילה שלנו? יד ביד עם אביבה שלנו שחוששת בירידה. וסובלת. ( אל דאגה.. זה עבר לה בהמשך..😄)
אנחנו בקצב שלנו, של מאירות את שבילי ישראל העוצרות שוב ושוב כדי להרים את הראש
ולראות את הנופים המרהיבים ועל נפלאות הטבע: על חתיכות העוגות שנפלו למדרון, ושכבות של אבן חול בצבעים שונים, מתפעלות וממשיכות ללכת אחת אחרי השנייה.
כשהשביל קצת מתרחב אנו עוצרות ופותחות לנו הפסקת שירותים בטבע. ריבה שלנו מצלמת ואז מחליקה ונפצעת.
דבורה מיד שולפת את ערכת עזרה ראשונה ומטפלת בפצע. כולן עם עצות טובות עבור ריבה 'מה לעשות' ופה אחד כולן מחליטות שלא לחבוש את הפצע.
ובינתיים סיגלית מתזכרת שהיום זה יום האישה 08.03.2024 ושילה ואתי מרביצות הופעה!
מסיימות את ההופעה, וממשיכות ללכת עוד קצת... ואני לא מבינה: לאן? אני לא רואה את השביל?🫣 עד ש... מגיעות לנקודה שבה השביל מתחיל לרדת, ואז אני רואה את הירידה הצרה, הארוכה והתלולה בתוך שבר עתיק כשמעקה מלווה אותנו עד סוף השבר.
וואוו!!!
אביבה לחוצה, היא רוצה רק לסיים עם זה.. ליבי איתה, אני מנסה לרכך את הסבל שהיא נמצאת בו, אבל לא. היא ממאנת לקבל עזרה ובוחרת להתמודד ולהיות עם עצמה. יעלה מלווה אותה, ועד סוף הירידה אביבה שלנו חוזרת לעצמה וגם החיוך!
ואני? בעננים ובשיכרון חושים מכל היופי הזה וללא פחד!
זו רק ההתחלה של משחקי הלונה פארק שמעניק לנו המסלול הזה.
לאט לאט יורדות הבנות בירידה המעלפת הזו. אחת אחרי השנייה. אחת עוזרת ותומכת בחברתה.
ואני? חושבת על רועי שלי בני המתוק שעשה בזמנו את שביל ישראל ואמר לי:
"אמא, זה אחד ה- מסלולים היפים!"
אכן כן!
אני גאה ללכת, ליזום, להוביל, לחוות, לפחד ולשקשק. קוראים לזה: לחיות❗
והנה מגיע לפנינו סולם גבוה שצריך לרדת דרכו למטה. אמא'לה ואבא'לה.😦
אביבה רגועה, סולם כזה לא מפחיד אותה, מיכל הקטנה בשקט מופתי, ואני? בפאניקה. ממש!
מייללת ומבינה שאין מנוס!
תמי לידי, מקבלת הנחיות משילה 'את צריכה לחבוק אותה' בסולם.
אני שומעת את שילה אומרת: 'רק השלב הראשון מפחיד'. חיחיחי ממש... 😭הכל מפחיד למות!
תמי עוברת לסולם לפניי. אני אומרת לתמי: את כל הזמן נוגעת ברגליים שלי ואומרת לי היכן ומתי להוריד רגל לשלב הבא. בעודי יורדת שלב אחר שלב אני מדברת עם תמי: את פה נכון? ותמי בקולה המרגיע מעודדת אותי: כן כן אני פה מאחורייך, שומרת עלייך. כך לאט לאט בעידוד מלא באהבה מכולן אני צולחת את הסולם כולל תמונה עם חיוך.
יש סולם אחד שעשוי מקשה אחת מחוברת היטב לסלעים ולידו סולם נוסף של שלבים שלבים, חלקם לא מחוברים לסלע.
כל אחת בוחרת בסולם הטוב לה, והבנות שכבר למטה מעודדות ומצלמות את היורדות.
האמיצות שבחבורה יורדות בסולם שחלקו באוויר.🏆
כל הכבוד למי שבנה סולם קשיח!!
ואחרי כל זה, רגע לפני שממשיכות אני מסתכלת על גובה הסולם מלמטה, ומלאת גאווה וסיפוק. צלחתי עוד משהו.🏆
ממשיכות עוד קצת, וכולנו מגיעות למטה, ומתקרבות אל עץ שיטה אחד מסכן שעומד לו בדד.
שילה נותנת לו חיבוק ולוחשת לו: ביחד ננצח🎗️
אחת הבנות משקה את העץ, אחרת עומדת מולו ומפארת את רזונו.
העץ מקבל אהבה❣️
כולנו מתיישבות בצל, ( לא ליד השיטה ) ושילה מספרת לנו:
קיימים שלושה סוגים של עציי שיטים בארץ.
שיטת הנגב המפונקת, שצריכה קור, ונמצא אותו בהר הנגב. פה באזור שאנו נמצאות נוכל לראות את את עץ שיטת סלילנית שענפיה מסתלסלים, ובעיקר נראה את שיטת הסוכך, שלה יש כמה גזעים ונוף העץ הוא כמו מטריה המעניק ליושבי ועוברי המדבר פינה של צל.
לא סתם קוראים לשיטה מלון המדבר.
כי היא גם קוראת לבעלי חיים להגיע לאכול את פרייה, כי הזרעים שלה טובים להפצה רק אחרי שהם עוברים עיכול של בע"ח ויוצאים החוצה עם הצואה.
אנחנו ממשיכות את המסלול. כולנו במצב רוח נהדר.
הגיאולוגיה חוגגת מסביבנו ואיתה הצבעים השונים. עוצרות לראות דייק:
מצטופפות אחת ליד השנייה
ושילה מספרת לנו:
דייק זו שכבה שעולה ממעבה האדמה באופן מאונך לתוך סדק של סלע קיים. רק כאן אנחנו רואות את הדייק אופקי - סימן לשברים גיאולוגים שהיו כאן והיטו את הסלע הגדול ואת הדייק על צידם.
ממשיכות לרדת, לדלג מעל סלעים, יורדות ואוחזות ביתדות, תמי צמודה אליי ויורדת לפניי, מנחה אותי היכן להניח כל רגל על איזה יתד, ואני? כמעט ומניחה את רגל ימין על ראשה. O M G
צוחקות מכל החוויות ממשיכות ללכת ומגיעות אל השיטה הגדולה הבריאה והחזקה שעומדת למרגלותיו.
מקום נהדר לשתות תה/קפה. סוף סוף!
אני מוציאה את עוגת הגזר שכל היום בתרמיל על גבי, ושם אנחנו פוגשות ארבע בחורות בסנדלים ומכנסיים קצרים מגיעות ממורד הנחל ובקלילות של עז מטפסות כמובן שלא בשביל המסומן אלא על שיני הגרניט כדי להגיע למעלה, מעל המפל, לגב מים.
אחרי כחצי שעה של הפסקה קפה ונשנושים ממשיכות עוד קצת והנחל נפתח, ואז אני רואה מרחוק ש.. הבנות הראשונות נעצרות שוב עם שילה ומחכות, ואני תוהה ביני לבין עצמי למה הן עוצרות שוב?
ואז כשכולנו מגיעות שילה ממשיכה ללכת לעבר צינור מבטון וכולנו עוברות דרכו. מה, סיימנו? שואלות שתיים את שילה.
לא, עדיין לא, מעבר צפרא מחכה לנו אומרת שילה. הכביש שמעל הצינור הוא כביש המערכת.
כולנו עוברות בתוך צינור הבטון ומעלינו בעצם הכביש. הולכות בטור, זו אחרי זו, כפופות ונזהרות שלא לקבל מכה בראש.
לאן עכשיו?? כולנו תוהות.
אין לנו שמץ של מושג מה הולך להיות פה במעבר צפרא חוץ מליאורה שלנו... שטיילה עם שילה לפני מספר שנים עם קבוצה אחרת ועברה במעבר הנהדר הזה.
כולנו יוצאות מהצינור לנקיק צר וקצרצר של אבן חול שמסתיים מול עיננו, ומגיעות לנקודה שבה אני רואה את שילה הוורודה עומדת על סלע חול גבוה ומנחה אותנו איך לטפס ולעבור את הסלע.
ורה שלנו מבסוטה עד לשמיים.
אחת אחרי השנייה, הבנות מעבירות את המקלות וחלקן מקפלות אותם לתוך התרמיל, כי אין צורך בהם. כולנו מטפסות על הסלע הגבוה, רגל פה רגל שם ומצליחות לטפס עד שמבינות שהגענו אל מעבר צפרא
אז מה זה מעבר צפרא?
מעבר צפרא זהו סדק שגדל קצת בקניון החול ואותו אפשר לעבור אחת אחת ללא תרמיל. התיק נזרק קדימה, ליאורה רצה לשלוף את התיק, ואז, כולנו יוצאות מהסדק בזחילה.
גם אלו שהיו בטוחות שלא יעברו בסדק הצר - עוברות ועוד איך!
או על הצד, או על הגחון, או שולחות רגליים קודם, או על העכוז.
ברגע שיש ראש מבצבץ מהסדק ליאורה מסבירה לכל אחת ואחת בסבלנות אין קץ: "את חייבת בזחילה, לא להרים את הראש עד שאני אומרת לך, אחרת תקבלי מכה בראש."
31 בנות! היא לא מפספסת אף אחת!
ואורלי ותמי מתעדות את הכל.
מסלול מלא בהפתעות על נופיו וצבעיו של הרי אילת היפים בהליכה/זחילה/גלישות על הטוסיק
חלום ! הנאה צרופה !
וואוו שלא נגמר! ממשיכות ללכת, ועוברות שוב בצינור
ואחרי כל הטוב הזה מגיעה עלייה תלולה קצרה ומעצבנת ( לדברי שילה שלנו 😜)
עלייה שבה הפוביה שלי מתעוררת.😓
אני זקוקה שתמי תלך מאחוריי כל משך העלייה. אני עולה לאט לאט, עוצרת מדי פעם להסדיר נשימה.
עושות חניית נשימה עם קצת צל, ושם פוגשות את ריבה, מיכל הקטנה ואת אורלי הגננת.
סוף סוף מגיעות למרגלות הר יהושפט, מיכאלה מבסוטה עד לשמיים וכולנו מחכות ל- עדנאן שעדיין לא הגיע עם האוטובוס, ותוך כדי המתנה הבנות עושות תרגילי מתיחות בהנחיית אורית לוי.
עדנאן מגיע, שילה ואנוכי פותחות את הקיוסק: גזוז, בירות, בוטנים ו.. הופ לאוטובוס.
נוסעות בכביש 12 היפה, צבעים של אחה"צ צובעים את ההרים.
עדיין אור יום. השעה 17:00 בערך. יש זמן עד לארוחת הערב במלון.
אולי נעצור לגלידה? עולה השאלה ממעבי האוטובוס. חצי מהקבוצה בעד ליקוק מתוק. החצי האחר רוצה לשוב למלון.
ואיזה כיף לנו כשעדנאן הנהג שלנו מציע להוריד את קבוצת הבנות ליד הגלידה, ואז להביא את החצי השני למלון ו.. לחזור לקחת את בנות הגלידה בחזרה לארוחת הערב. שיחק אותה עדנאן. הבנות יורדות בעיר, מלקקות גלידה על חוף הים.
ואנחנו ממשיכות עם עדנאן למלון. ברגע שמגיעות למלון אני ישר רצה לבדוק אם ההפתעה ממתינה בחדרים באופן אישי עבור כל אחת ואחת מהמטיילות. כמובן שהיו תקלות אבל הכל סודר בהמשך.
היום זה יום האישה הבינלאומי 08.03.2024 וציינו גם את זה! וליאת הנהדרת אפילו מדגמנת עם חיוך ענק!
הבנות של הגלידה חוזרות בזמן, שאר הבנות הולכות לטבול בים,
ואני הולכת לנוח, עד למפגש בערב. בארוחת ערב שישי, לאורלי ולהילה הטבעוניות יש מה לאכול (ברוך השם!) והיה אוכל מעולה לכולן!
נפגשות שוב בבית הכנסת חח, פעילות קצרה של חפצים שסיגל העבירה, וגם משחק קלפים של שאלות שאורית נחשון הביאה. אני גמורה מעייפות, קצת מנמנמת על הכיסא, בשעה 22:00 פורשות כולן לחדרים ולישון.
לילה טוב.
אילת יום שלישי:
בוקר יום שבת, ולכן מחליטות לקום קצת יותר מאוחר: ארוחת בוקר ב- 07:30 ויוצאות עם כל הציוד בשעה 09:00.
מעמיסות מזוודות על האוטובוס, כפר סבא בצד אחד וראשון ויד בנימין בצד אחר.
בינתיים חלק מהבנות יושבות להן בנחת על הערסלים,
וחלקנו שרות ורוקדות איזה יום שמח יום של הפתעות
כולן באוטובוס.
אני סופרת את הבנות לוודא שכולן פה, (לא נולדה אף אחת נוספת במעבר צפרא. חחח) ו.. יוצאות לכיוון נחל עמרם.
למעשה זו נסיעה ממש קצרה, אבל מאז שהרחיבו את כביש הערבה והניחו גדר הפרדה בין הנתיבים, צריך לנסוע צפונה עד המקום בו נוכל להסתובב. נוסעות עד לבאר אורה, ואז חוזרות דרומה לכיוון אילת.
נוסעות בדרך עפר שמוליכה לקניון שחורת ועמודי עמרם.
בשלב מסוים פונות ימינה לכיוון עמודי עמרם. דרך העפר עוברת בתוך שער רכסים נוטים, כמו שערי המכתש הגדול והקטן, ומתחילה לגלות לנו צבעים ותצורות.
מתקדמות בנסיעה עוד קצת ובנקודה מסוימת אנחנו עוצרות, יורדות מהאוטובוס כדי להמשיך את דרכנו ברגל לכיוון עמודי עמרם. הליכת בוקר נעימה בדרך העפר.
שילה מכנסת אותנו למעגל פתיחת מסלול היומי, והשאלה שנשאלת היא:
מה שם הקבוצה בוואטסאפ של המשפחה הגרעינית? חחח. היה מאוד מגוון. גם שכפולים וגם שמות וכינויים מקוריים.
וכל הקסם נשאר במעגל.
מסיימות את סבב התשובות במעגל ומתחילות ללכת בדרך עפר.
האמת שקצת חם. לאט לאט אני פותחת את הרוכסן של המכנסיים הארוכים, ועד שאנחנו מגיעות לעמודי עמרם אני עם מכנסיים קצרים.
ליד חניון הלילה נפתחו בפנינו שבילי העיזים שמטפסים להר אמיר. שילה 'עובדת' עלינו ואומרת לנו: אתן רואות את השביל הצר המתפתל שם בהר? לשם אנחנו הולכות.
לרגע קט, אבל רק לרגע, הלב שלי נופל לתחתונים, אבל מייד נשמתי ואמרתי לאאאא היא סתם עובדת עלינו וכך היה! מזל!
זה לא בשבילנו! עלייה שכזו ביום השלישי של טיול של 3 ימים. באנו ליהנות נכון?
הבוקר אנחנו מתמידות בהליכת "שפאצירן".
משמאל אנו רואות רכסי אבן החול ועיטורי הבלייה. על רכס אחד כאילו נשפך צבע חום ונזל וטפטף עוד לפני שהגיע לבסיס הרכס. עבודת צבעי גרועה ביותר.😜 חולפות על פני משטח החניה של העמודים, ואנחנו בשביל צר ומתפתל. הגרניט עם אבן החול ושכבת סלעי המשקע, מתערבבים להם אחד עם השני והשלישי, צבע שחור של רכסים חדים ושפיציים נקטע בקטע לבן רך מראה ורכס צהוב נשפך בדרדרת.
השביל ממשיך להתפתל וראשי העמודים כבר נראים לנו. עוד פיתול, ושכבת פסים צבעונית נחשפת ליד השביל, ואנחנו חייבות להצטלם. (בלי הדגל שנשכח בבית).
עוצרות רגע ושילה מספרת: שם הנחל, שלמעשה הגיע מהשם הערבי, ואדי אל עמראני, שפירושו הנחל עם המבנים.
כי לצידי הנחל נמצאו מעט שרידי מבנים ומערות שהתבררו כמכרות נחושת. ממש כאן, מול שכבת הפסים שעל הסלע אפשר לראות כניסה לאחת מהמערות. גם לכאן הגיעו הכורים בעת העתיקה.
וכמו נחבאים להם, מתגלים להם בבת אחת עמודי עמרם היפים. וואו. הם אולי נמוכים מעמודי שלמה אבל לא נופלים ביופיים, ואולי עולים..
שילה מספרת:
"לפני כחודש הגיעו לכאן 3 אוטובוסים של נערות אמריקאיות מבית אולפנה שבירושלים. כ- 150 במספר. הן חלפו על פנינו והקדימו אותנו להגיע לעמודים. אוף, הולך להיות באלגן ורעש, קיטרתי לעצמי. אבל כמו שאני מתקדמת עם הקבוצה לעבר העמודים אנחנו שומעות רק שקט.
ואז, כשהגענו, ראינו את כל הבנות עומדות מסודרות במדי האולפנה, צפופות אחת ליד השנייה על רקע העמודים היפים והן החלו לשיר בנועם ובשקט שירי תפילה. המקום כולו הואר. היתה חוויה מקסימה".
ושמענו שהעמודים יכולים להיקרא גם ע"ש עמרם, אביו של משה אהרון ומרים הנביאה, ובדרך עברנו את גבעת יהודית, כי הרי רכסי אילת רבים קיבלו שמות תנכיים, אז למה לא גם כאן..
ובהשראת השיתוף של שילה, חלק מהבנות מטפסות למעלה, וגם אני ממש כמו איילה. כן כן. 💪😜
כדי להצטלם וגם לשיר.
חוויה נהדרת. עוצמתית.
יורדות מהעמודים, והולכות לעבר החניה שם מחכה לנו האוטובוס. כולן עולות, ועדנאן נוסע לט לאט בדרך עפר לכיוון כביש הערבה.
ואז בא לי קפה.
שילה ואני מציצות אל מכונת האספרסו שמקובעת באוטובוס ליד הדלת הקדמית. היא עובדת? אנחנו שואלות את עדנאן הנהג. בטח. הוא עונה. יאללה תכיני קפה בכיף.
אני קופצת מאושר להכין לי אספרסו באוטובוס באמצע המדבר בפנאן, ולוחשת לשילה: נראה מי תריח את הקפה וגם תרצה.☕
לאט לאט הריח מתפשט באוטובוס, הבנות מוציאות עוגיות ומתוקים למיניהם.
שילה לאחר ניסיון כושל בהכנת הקפה ואני המלצרית, מחליפות תפקידים: שילה הופכת למלצרית רקדנית להטוטנית,
ואני? מוזגת ומכינה ת'קפה.
איי שם בתוך מכונת האספרסו, אני ממלאה מים, קפסולה אחר קפסולה, לוחצת, מוזגת, מרוקנת קפסולות, צועקת מי עוד קפה? עוד כמה קפה?
כל הכבוד לפינוק של עדנאן.
תוך כדי חלוקת הקפה, אני רואה את מריה יושבת באוטובוס עם זר פרחים אדום ורומנטי💞 מסתבר ש.... בן זוגה שלח לה פרחים וגם שוקולדים לכבוד יום האישה. פששש... אחלה מחזר!
בדיוק כשאני מסיימת להכין קפה לכולן אנחנו יוצאות לכביש 90.
עוברות שדה סולארי מסחרי ענקי, וכמה ק"מ אחר כך, עוד שדה סולארי, קטן יותר, השייך לקיבוץ קטורה. לא נכנסות לקיבוץ כי הקיבוץ שומר שבת.
בכביש 90 עדנאן מבקש הפסקת אוכל, אנחנו עוצרות ב- יטבתה והבנות יורדות להפסקת שירותים וגם שותות שוקו של פעם ומלקקות גלידה.
כולן חוזרות לאוטובוס וגם עדנאן עם כמה קופסאות של תמרים.
בצומת קטורה אנחנו סוטות מכביש הערבה לכביש 40 כדי לעלות איתו לבקעת עובדה.
בדרך מופיעים לפנינו כתמים ירוקים שקיבוץ נאות סמדר נטעו ליד מתקן מקורות להתפלת מים.
בהמשך רואים את קיבוץ קטורה. שילה מספרת לנו:
אנשים הגיעו לכאן בשנות ה 80 עם רעיונות בנייה בשיטות שמתחברות לטבע ולהפריח את השממה ובנו גן פורח עם ארכיטקטורה בחלקה ייחודית שהבולט כאן הוא "בית אומנויות" שבנו למעלה מ-15 שנה. הם דוגלים בחקלאות אורגנית ומייצרים גם יין – כרמי היין הדרומיים ביותר בחצי הכדור הצפוני – מספיק גבוה לקבל את מכות הקור הדרושות.
אחרי נאות סמדר אנחנו פונות שמאלה לכביש 12 היורד דרומה לאילת, (אשליה רגעית כאילו ואנחנו שוב יורדות לאילת).
אחרי פחות מ 10 ק"מ פונות שמאלה לכביש המוביל למחנה עובדה ומעלה שחרות.
אנחנו בבקעת עובדה.
שילה מספרת לנו:
בקעה עובדה רחבה ושטוחה ואליה מתרכזת בקעת נוספת. המשקעים במדבר אינם צפויים, אך אם קיימת מערכת ניקוז שתנקז את המים, הם יגיעו לכאן, לבקעה שקצת נטויה לצפון מזרח, ויביאו איתם תערובת דק של גרגר, והמים שזרימתם כבר איטית כאן, יוצרים את הקרקע התחוחה רטובה הטובה לחקלאות. זה המקום הטוב ביותר בכל המרחב הזה לחקלאות. היום השטח לא מנוצל, אבל בעבר הרחוק כנראה כן.
ממשיכות ופונות שוב בדרך עפר ליהנות מקסמי דיונות דקות גרגר, דיונות כסוי.
בדרך לחולות כסוי העיניים צדו מימין ומשמאל פריחה מדהימה.
ואנחנו ממשיכות לחולות כסוי.
וואוו. לא הבנתי עד לאותו הרגע לאן הגענו.
אנחנו יורדות מהאוטובוס. מתקדמות עד לנקודה בה אנחנו חולצות נעליים + גרביים. משאירות הכל למטה ומתחילות לטפס בדיונה.
וואוו. זה נעים. חול נקי נקי נקי, דק דק דק, חמים חמים חמים, ועלייה למות! כל השרירים התפוסים הופעלו שוב.
חלום!!
עולות לאורך הדיונה, על הקצה, קצת אני חוששת. אביבה נותנת לי יד ומושכת אותי. מבינה לליבי ולפחד הרגעי שרוצה להשתלט עליי. היא נחושה שלא אוותר. ואני מתמסרת.
באיזה שלב אנחנו מתיישבות
ומולנו מחזה מרהיב. על הדיונה הגדולה ממול חבורת נשים המאירות שלנו ושילה כמובן, יושבות/עומדות על הקצה ומתחילות להתגלגל למטה בדיונה.
עשינו בתחתונים מרוב צחוק.
אנחנו יושבות ומחכות לראות איך הן עולות למעלה? וואוו
ממש קורע!!
ליאורה מקרטעת בירידה עם השקית מתחת לטוסיק, ריבה באמצע העלייה פשוט שוכבת ומתייחדת עם החולות, אתי מתגלגלת וממשיכה ללכת לכיוון האוטובוס. לא עולה בחזרה בדיונה.
אנחנו יושבות יחד, וצופות בהנאה צרופה על כולן ונורית, נפצעת מאבן. באסה.
מזג אוויר נהדר. צבעים של זהוב וכתום.
מתחילות לנוע לכיוון האוטובוס. כל אחת מוצאת את זוג הנעליים והגרביים שהשאירה שם למטה, חוץ ממי???
טניה? חסרה לה נעל... אויי אויי
עד ש...אנחנו מבינות ש.. שילה עושה מעשה קונדס..
ומי מגלה את זה? ליאורה שלנו שמכירה את הצחוקים של שילה וגם והייתה פה בזמנו.
לאט לאט כולן מגיעות לאוטובוס, שם אנחנו פותחות את הקיוסק עם כל הגודיס שנשאר וצריך לאכול ולסיים😍.
טניה מקבלת את הנעל החסרה,