• החיים הטובים זו דרך חיים

שליחות לפרס (איראן)

50 שנה אחורה במנהרת הזמן בשעה 02:00 לפנות בוקר דייל מעיר אותי מהשינה, ואומר: הגענו. הייתי בת 7. אני עם אחותי ואמא שלי מגיעות לטהרן - ושם, בשדה תעופה מקבל את פנינו אבא'לה

שלי שנסע שלושה חודשים קודם לכן.

באותה תקופה הרבה טסו לשליחויות: ניגריה, חוף השנהב, ואנחנו טסנו לפרס. אבא טס כדי להתאקלם בעבודה, ולעשות את כל הסידורים כדי להכין את הבית שבו נגור בשנתיים הקרובות. גרנו בעיר קזווין במרחק שעתיים מטהרן, עיר הבירה. את אבא שלי הציבו לעבוד בעיר 'פומן' רחוק מאוד מהבית שבקזווין, והיה מגיע הביתה רק בסופ"ש.

אבא בדרך לפומן בפרס 1965

בבית היינו אמא, אחותי ואני, עם 'חנומה' - עוזרת בית פרסיה שהיתה מגיעה אלינו מהבוקר ועד הערב לבושה בצ'דור. החנומ'ה כיבסה, (ביד) ניקתה, וגם לפעמים בישלה. כך היה נהוג. בכל בית חייבים חנומ'ה.

התקופה זכורה לי מאוד טוב. 'עשיתי חיים' כך תמיד אבא אמר עליי. זוכרת שהיו לי מלא חברים וחברות.

אני במרפסת בבית שבקזווין

בעיר קזווין היינו צוות של 60 משפחות ישראליות. לא יאומן, הישראלים היו אהודים.

אני ואחותי (הגדולה ממני) למדנו בבית ספר ישראלי.

בית הספר שימש גם כמועדון. בבוקר למדנו בכיתות, ובערב האמהות היו מגיעות, יושבות יחד חבורות חבורות, סורגות ומפטפטות, והילדים היו משחקים. אגב, שם למדתי לשחק פינג פונג שולחן (הייתי אלופה) ושם גם עליתי על האופניים לראשונה בחיי.

ילדי בית הספר בקזווין בפרס 1965

ילדה במגרש המשחקים אני עומדת במגרש, וצופה בכל החברים שלי עם האופניים הכחולים, רוכבים במגרש ללא הפסקה. אני זוכרת את ההרגשה. את הקנאה שמציפה אותי, את התשוקה לאופניים כמו שיש ל'כולם'. חלמתי שגם לי יש אופניים כחולים. חלמתי שקונים גם לי אופניים בדיוק כמו לחברים שלי. חלמתי איך אני רוכבת במגרש עם החברים שלי.

ידעתי מה אני הולכת לעשות - ידעתי שעליי לחכות בסבלנות עד שאבא מגיע הביתה לסופ"ש. לא היה טלפון בבית, (שנת 1965) ובזמנים ההם ידענו לדחות סיפוקים...


הגיע הסופ"ש, ואיתו גם אבא, אני מבקשת מתנה, שייקנו לי אופניים כחולים 'כמו לכולם' ומקבלת סירוב מוחלט ונחוש: אני לא קונה אופניים. לא מוציא כסף על אופניים. (בזמנים ההם, התרבות היתה שקונים רק מה ש'צריך', אם לא 'צריך' אז לא קונים...) האכזבה הייתה כואבת וגדולה. הרבה בכי ודמעות. תכנית פעולה

הסופ"ש עבר, מגיע יום ראשון, פרידה מאבא שנוסע לעבודה לפומן, ואני? חוזרת לבית הספר ומחכה כבר להגיע למועדון עם אמא אחר הצהריים.

מגיעה למגרש ורואה את החברים והחברות רוכבים במגרש על האופניים. זהו! החלטתי! אומנם לא קנו לי אופניים אבל זה לא אומר שלא ארכוב במגרש!

ניגשת לאמא - מבקשת כסף, והולכת לקיוסק הסמוך וקונה מלאאא מסטיקים. חוזרת למגרש, עם 'הסחורה', ניגשת לאחד החברים ושואלת: רוצה מסטיק? תמורת סיבובים על האופניים. וכך... במשך שעות רכבתי. רוצה 3 מסטיקים? כל מסטיק היה שווה מספר סיבובים במגרש על האופניים. היה מסטיק כחול, וזה היה מאוד מיוחד, ושווה ערך יותר. אני זוכרת חזק מאוד את המשא ומתן שהייתי עושה. תעשו חשבון, כמה מסטיקים חילקתי תמורת רכיבה על האופניים, וכך יצא שכל הערב רכבתי על האופניים.

באיזה שלב אמא שאלה אותי - למה את מבקשת כל פעם כסף? מה את קונה? ובתמימות ובגאווה סיפרתי לה: בואי תראי איך אני רוכבת על האופניים. ככה למדתי לרכוב, לא למדו אותי, ולא רצו אחריי עם מקל...

אמא כמעט והתעלפה, מהרעיון, מהמחשבה, ומהתעוזה שלי, ואני? בסך הכל ילדה שרצתה להיות כמו כולם עם אופניים כחולים, מצאה דרך אחרת להגשים ולהרגיש שווה בין שווים. תעוזה= נחישות והגשמת חלום= רוכבת על האופניים הכחולים במגרש במועדון.


החוויה הזו לוותה אותי שנים רבות. שנים רבות עוד בכיתי על הילדה הקטנה שעומדת במגרש ירוקה מקנאה ומאוכזבת שלא קנו לה אופניים. שנים הרגשתי שונה ולא 'שווה' בין שווים. הרגשתי 'דפוקה', שונה, 'לכולם יש ורק לי אין'.

אחת התובנות היו לי שזה 'רק סיפור'. (בתהליך אימון עצמתי לפני כ 15 שנה)

לא פעם אנחנו מספרות לעצמנו את הסיפור שוב ושוב עם כל האמוציות - הרבה פעמים קורה לנו שאנחנו סוחבות חוויות מהעבר כאילו וזה קרה עכשיו, ולא משחררות, ולא מרפות מהתחושות והרגשות שצפים. ברגע שהשלמתי עם החוויה - וסלחתי לאבא שלא רצה לקנות לי אופניים, הצלחתי לראות היכן זה פגש אותי בנקודות נוספות בחיי, 'אותי לא אוהבים', 'אני אוכיח שאני יכולה להסתדר בעצמי'.

היום, אני גאה בילדה, שהגשימה ומצאה דרך לממש מה שרוצה.

בגיל 51 עליתי על אופניים והייתי רוכבת שטח 5 שנים. רוכבת על אופני שטח (כחולים) בהרים, במדבר, וגם בחו"ל , מאות ק"מ באושר אין קץ.




תחלמו, תמחלו, תסלחו, והכי חשוב תגשימו NEVER SAY NEVER


* יש בבית ארגז מלא שקופיות מפרס- שאבא צילם, ומחכות לי להמרה לדיגיטל * אבא היה בתקופת הכתרת השח' הפרסי- שקופיות היסטוריות * יש בבית מכתבים - אמא כתבה מפרס - לסבא וסבתא ולמשפחה מרגש ברמות


הכל מחכה לי להרצאה שאני מתכננת סיפור אישי מהול בהיסטוריה, גאווה וגעגועים עוד פוסט בנושא עם חברותיי הבלוגריות רילוקיישן לפני 52 שנה בהשראת כתיבת קורות חיים עם חברותיי הבלוגריות @אורית פרי @בתיה מורבצ'יק 


בזכות הפוסט שכתבתי לפני כמה שנים, קיבלתי הערב למייל תגובה מבת כיתה מפרס.. מוסיפה ציטוט אני פשוט עפה מהתרגשות !!!!!

תגובה מבת כיתה ג בפרס.docx
Download DOCX • 15KB

מעניין אותך תוכן מרתק, מהנה, מצחיק, עשיר ומלא ערך?
אחת לחודש אני שולחת פוסט שכזה.
בואי, הצטרפי לחווית קריאה 

איך תרצי להתקדם?
אם תשאירי פרטים אוכל לחזור אלייך :-)

מאירה את הדיגיטל

בואי נהיה בקשר

וואטסאפ.png
meira@meira-or-lavan.co.il

כפר סבא, מחוז המרכז, ישראל

054-476-5436

מסנג'ר.png

©כל הזכויות שמורות למאירה אור-לבן  |  054-4765436  |  meira@meira-or-lavan.co.il