מאירות שביל ישראל מסלול 33 דרומה לנחל פרס עד צומת הערבה
בחודשים דצמבר- ינואר זה הזמן לטייל בדרום הארץ. לצאת לטיול בחורף ישראלי זה מאתגר. ולמה? כי באזורנו יש רוחות, ברקים, רעמים וגשמים, המשפחות דואגות, מתחיל הלחץ בבית, במיוחד לחדשות שבחבורה. 😄 ואז, מתחילות ההודעות בקבוצה. שילה בודקת שוב. כותבת לכולן- את התחזית המדויקת ומרגיעה. פה אפור ורטוב. ובדרום? לפי התחזית אף טיפה! יצאנו. 22 נשים הרפתקניות נפגשות השכם בבוקר. לאט לאט אור הבוקר עולה, וככל שאנחנו מדרימות אין זכר לגשם רעמים ולברקים שהיו בלילה. השמיים כחולים, קצת אובך ו.. חם.
עשינו הפסקת קפה בצומת שוקת, והמשכנו לנסוע לכיוון דימונה.
שילה מבקשת ממני: 'תעירי אותי איך כשמתחילים הפיתולים'... ואני? כל ירידה קטנה- חושבת אולי לזה התכוונה? האם אלו הפיתולים?
הערתי את שילה, מסתבר 7 ד' לפני הפיתולים של כביש 25.
אני חייבת לה 7 ד' של שינה טובה 😄
בעודה מקטרת כמה אני חייבת לה, ותוך כדי הפיתולים,
אומרת לנהג המיניבוס: תעצור, פה תפנה שמאלה. ולבנות: ה ג ע נ ו.
ממש באמצע שום מקום.
ירדנו מהמיניבוס, אנחנו מתארגנות, מתעטפות, כי הייתה קצת רוח. שני צעדים מהכביש ואנחנו מתחילות לרדת לעבר המדבר המקבל אותנו במלוא תפארתו.
וולדימיר, נהג המיניבוס מלווה אותנו במבטו ואומר לי: למה בלי חוט? חייכתי אליו, ואמרתי לו: אנחנו חזקות עם מקלות💪
אחרי הירידה, שילה מסבירה לנו היכן אנחנו נמצאות, ובמעגל היכרות שואלת את השאלה הבאה: מי טיילה פה באזור בחמש השנים האחרונות? רובן לא היו.
לאחר המעגל, הליכה קלה, נעימה, ובדרך פוגשות שלושה מטיילים. עלייה קטנה נוספת,
ומגיעות אל נקודת תצפית, ושילה מסבירה לנו מה אנחנו רואות: 'אנחנו צופות אל בקעה מדברית ורואות את נחל פרס מתפתל, וככל שהוא זורם מזרחה, הוא מעמיק ומולנו אנחנו רואות את המצוקים.
ממשיכות ללכת בשביל, שהפך לאחרונה להיות חלק משביל ישראל. יש סימונים חדשים מצוירים על הסלעים. חלקם ענקיים ומכוערים. למה צבעו את פסי הסימון כ"כ ארוכים? 🙄
ממשיכות ללכת מזרחה ומיד סימון שקוף מוריד אותנו לנחל.
זה נחל? כן. פשוט מדהים!!
מתגלה לפנינו מקבץ גבים יפהפיים מלאים במים מהשיטפון לפני כחודש וחצי.
התיישבנו שם, לא לפני תמונה של כל בנות ה'תכלת'. ליאורה קיבלה את התפקיד, כי הצלמת הצטלמה.😀
לפני שהכרזנו על עצירת אוכל וקפה, שילה מסבירה לנו איך להסתכל בתחזית כדי לנסות להבין אם יש סכנת שיטפונות במסלול שלנו.
*חשוב ליידע (גם) את המשפחות* אנחנו כבר יודעות (גם אם זה לא תמיד מרגיע) שאם אנחנו באחד מנחלי הדרום ופתאום גשם מטפטף עלינו - זה לא מעיד על שיטפון. אנחנו גם זוכרות שאם השמיים תכולים מעלינו במסלול, זה לא אומר שאנחנו בטוחות משיטפון. אז מה כן? חשוב לדעת מאיפה מגיעים המים לאותו נחל, חשוב לדעת מהיכן הוא מתחיל ומהי דרכו, אילו נחלים קטנים נשפכים אליו ומהו אגן ההיקוות של הנחל. אז, אם אנחנו בנחל פרס, אגן ההיקוות שלו הוא ברמת המדבר, מאזור דימונה ומזרחה. התחזית, המכ"ם והשמיים בדימונה והסביבה הראו שאין שום סיבה לדאגה.
בעוד שילה מכינה לנו קפה/תה הלכנו לאורך הגבים והצטלמנו עם תצורות הבלייה המדהימות של קירות הנחל.
אחרי הקפה ועוגת הגזר-האחת ויחידה-שבלעדיה- אין- טיול 🤪🥕 אנחנו 'מפנות את מקום החניה' הנהדר הזה לעוד קבוצת הורים וילדים שבדיוק הגיעו. עולות חזרה לשביל והולכות קטע קטן הגבוה מעל הנחל שנפתח מתחתינו, ו...לא לפני ששואלות את שילה: מתי היתדות המפחידות? ( אנחנו אוהבות לדעת.... )
עוד קצת וירדנו לחלק הנקיקי של הנחל. איזה כיף!! לרדת את הסלעים לאט לאט, במפלונים הקטנטנים שיצרו המים, כשרוב הגבים ריקים יכולנו להתגלש בהם! כמו ילדות קטנות אנחנו עומדות בתור אחת אחרי השנייה כדי להתגלש ב'מגלשה'. ליאורה אוספת את תיקי הגב מכל אחת, אנחנו מוסרות את המקלות, ו... הופ מתגלשות. אילה ואני יושבות 'בקצה המגלשה' רגע לפני הגליששששה....
בשלב מסוים קבוצת ההורים עם הילדים השיגה אותנו, וראינו אותם איך הם מדלגים בקלילות שכזו על הסלעים.... כיף גדול!
באחד המעברים הצרים בעוד אנחנו עומדות משני צידיו כדי לתת להם לעבור אותנו, באופן ספונטני יצרנו 'גשר' עם המקלות ופצחנו בשירה: בנו גשר, בנו גשר, בנו גשר מזהב כולם עוברים, כולם עוברים ואחרון נשאר....
ו.... יש לנו תיש, לתיש יש זקן,
ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן.
לה, לה, לה...
יש לו קרניים, קרניים לנגוח
יש לו טלפיים לבעוט ולברוח
לה, לה, לה...
לתיש לעז בן קטון גדי,
יפה וחביב אותו אוהב אני.
לה, לה, לה...
אחרי שעברו, שילה סיפרה לנו מדוע קוראים לנחל פרס- נחל פרס?
זה לקוח מהשם הערבי אל פארס שמשמעו מזרון, משטח - אזורים טובים בנחל.
ובמקרה, הגיעו בשנים קודמות לנחל גם דורסים ממין פרס.
היום כבר אי אפשר למצוא אותם. אבל שמענו איך הם מכינים לעצמם את המאכל האהוב עליהם - מח עצמות: הפרס ייקח צב חי ויפיל אותו ממרומים כדי שעצמותיו יתרסקו. עוף הפרס יכול גם לגרום ליעל שעומדת על קצה מצוק ליפול למטה כדי להגיע למח העצמות שלה..
ממשיכות ללכת בתוואי הנחל יורדות, עולות, ממפל אחד לשני, אנחנו כבר מתחילות להרגיש (כמעט) כמו איילות 🦌.
גלישות והמון צחוקים וכיף. גיליתי שאני ממש נהנית להתגלש. וזה עזר לי כמעט ו...לשכוח את עניין היתדות הצפויות לנו. במגלשה אחת, קצת ארוכה, לא הפסקנו לצחוק, איך שילה עומדת כמעצור באמצע המגלשה ואנחנו, כל אחת בתורה, עוברות תחת רגליה הפסוקות.. עשיתי במכנסיים מרוב צחוק: בסרטון הבא העליתי מספר מועט מהגולשות :
אחרי כל הצחוקים ומגלשות, הגענו למקום רחב, שם ישבנו ועשינו הפסקה. שילה שלנו אלופה בתכנון הטיול וההפסקות, כי בדיעבד אני מבינה שזה היה קצת לפני ה- יתדות והעלייה הגדולה.
אכלנו, שתינו, שילה הוציאה מפה והסבירה לנו על האזור. ו... כמובן עשינו תמונה עם הדגל.
היו כאלו שתפסו תנומה קלה,
ואמא אילה מצלמת את הילדה. ש...... לא להעיר אותה
וגם עדנה ואורית
שילה מתחילה להכין אותנו להמשך הדרך. מצוותת אותנו: מי שיש לה פחד גבהים שתלך בין שתי חזקות, וכך הן תוכלנה לעזור ולתמוך במפוחדות.
הגענו לסופו של הנחל, בעצם לקטע שיש מפל גדול שאי אפשר לרדת/ להתגלש ואז מתחילה העליה- נמצאו היתדות שכל כך חששתי מהם.
ואורלי שלנו? מזנקת לעברם.
בתור מישהי שסובלת מפחד גבהים היה ממש מאתגר. חוויה עצמתית מאוד. היו בסך הכל 3 יתדות. לדעתי האישית (בלבד, ולא לציטוט) אלו שתוקעים יתדות אני חושבת שיש להם אורך רגליים של 2 מטר ויותר. אנא מכם תתחשבו בנו עם הרגליים הקצרות. אני, אישה לא גבוהה, לא נמוכה, גובה ממוצע- 1.60 ס"מ. להרים רגל כל כך גבוה... זה מאתגר. כי ליאורה כל הזמן מזהירה אותי 'לא על הברכיים'.... אבל איך אני ארים רגל כל כף גבוה???
הצלחתי להרים רגל כל כך גבוה. כי רינת האלופה הייתה מאחורי. דחפה לי את הטוסיק וכך יצרתי תנופה כדי לעלות. ומי מובילה אותי מקדימה? ליאורה המלכה שלי.👸
היא אוחזת בי בכל הכח. מטמיעה בי טכניקה איך ללכת על הר תלול ללא מעקה, בגובה של 600 מ'. רינת מאחורי. אני. היא. והסלעים. מקדימה עולות הבנות, מאחורה שאר הבנות בסבלנות אין קץ, הכלה, תמיכה ועידוד. אני עם דפיקות לב, ונשימה מואצת. אנחנו עוצרות. אני מסדירה את הנשימה. רק לא להיכנס למצב של סחרחורת. אני פוחדת ומודעת מאוד לסיטואציה של עצמי. מרגישה שכל הדם ירד לי לתחתונים.... עומדות על סלע בין שמיים וארץ, כשמאחורינו תהום. אני מסתכלת רק על ה-10 ס"מ ממולי = סלע אדמה. לא ימינה, לא שמאלה, לא למעלה, ובטח שלא אחורה. אנחנו מחכות מס דקות כדי ליצור פער מהבנות שעלו לפנינו כדי שנוכל לעלות ללא הפסקה. ליאורה מחשבת צעדים. לא. לא סופרת צעדים :-) היא מחשבת היכן יהיה הצעד הבא, היכן נניח את הרגל בבטחה. אחת ליד השנייה. ליאורה מחשבת צעדים ואני מדברת עם רינת: את פה? את מאחורי נכון? את לידי? רינת בקולה הרגוע עונה לי. אני פה. לידך. תוך כדי עלייה, ליאורה קולטת שאני מסתבכת עם הרגליים. ואז אומרת לי: תעשי ככה, ואז היא מבינה שאני לא יכולה להסיט את המבט שלי לעבר הרגליים שלה, כי אני מסתכלת רק על ה- 10 ס"מ ממולי = סלע אדמה. נו, איך קוראים לצעד הזה בריקודים? היא ממשיכה. היא נכנסת לעולם שלי, ואני בשיא הפחד, עונה לה: צעד רדיפה. כן!! היא עונה לי. בדיוק! ומתחילה להנחות אותי ומטמיעה בי טכניקה: צעד רדיפה, צעד אחר צעד. רגל לצד רגל. תתפסי בסלע.
ממשיכות לעלות וסוף סוף מגיעות לעיקול שיש שם מעקה- חוט תיל. ושם, באמצע העליה אורלי מחכה בסיבוב עם המצלמה, תחייכי אומרת לי. 'עשיתי' חיוך והמשכנו לעלות.
ובזכות המעקה, יכולתי לראות את הנוף. יכולתי להרים את הראש, ולראות מהיכן התחלנו לטפס, ולראות מה שלום כל שאר הבנות. לדבר לא יכולתי. הנוף מרהיב.
רגע לפני שרגלי דרכה על המישור המיוחל- סופו של הטיפוס אורלי הצלמת המוכשרת תופסת אותנו: רינת ליאורה ואני. פה הצלחתי לצחוק מאושר!
כולנו התיישבנו לנוח. לדבר עדיין לא הצלחתי. אכלתי. שתיתי. חוויה עצמתית מאוד. זו חוויה בגוף. בנשמה. לא האמנתי שאצליח למצוא את המילים ולתאר. פחד גבהים זה לא 'משהו הגיוני ורציונלי'. אני גאה שעם הפחד שלי אני מעזה ועושה. בחברת נשים הכי הכי בטוחה ובהדרכתה של האחת והיחידה שילה דביר. תודה לכל הבנות. תודה לאביבה היקרה שחלקה איתנו את הקושי שלה- גם לה יש פחד גבהים. תודה לך שאת מטיילת איתנו וחולקת איתנו את הקשיים ואת החוויות המשותפות.
בעודנו יושבות ונרגעות מהעליה, צפה ועולה תחושת גאווה אצל כל אחת ואחת.
אנחנו יושבות מול הנוף הנהדר הזה ונושמות את אוויר המדבר. בריכות ים המלח נראות במזרח
וקבוצת ציפורי טרמיסטי מבקרות אותנו ורוצות לנשנש את פירורי הסנדוויצ'ים האחרונים שנשארו לנו. שילה אומרת לנו, עוד 'עליה קטנה' ואנחנו נוכל לצפות אל הנחל, אל המפל הגדול שעקפנו ואל העלייה על פי תהום שעלינו. וואוו.
נפעמות מהדרך שעשינו, מהנוף, מהמדבר, ומדרום נפתחת הערבה והגבעות הנמוכות והלבנות של חוואר הלשון מתגלות לעינינו ברוב תפארתן. מתחתינו אנו רואות את צומת הערבה, אנו יורדות בשביל קצת דרדרת, אבל תודה לאל - לא מעל תהום, אל צומת הערבה, שם מחכה לנו וולדימיר עם המיניבוס.
רגע לפני העלייה למיניבוס כמובן ש... עושות מעגל סיום- עד הטיול הבא
הסתיים לו עוד יום קסום ככה זה. נשים מטיילות יחד חוות חוויות מעבר מילים. קסם שכזה... והנה קצת ממה שהבנות כתבו:
לגלריית התמונות של אורלי שלנו לחצי פה
טיול הבא בתאריך 10.01.20 לנחל ימין וחתירה ועולות במעלה פלמ"ח
ועד שניפגש מוזמנת לשוטט ולטייל באתר :
אם חשקה נפשך לטייל איתנו ועדיין לא מקבלת עדכונים לחצי פה
לצפייה בגלריה עונה 2018-2019 לחצי פה
לצפייה בגלריה עונה 2017-2018 לחצי פה
לצפייה בגלריה עונה 2016-2017 לחצי פה
בלוג מאירות שביל ישראל לחצי פה
ולך יקירה אם קראת עד פה, רוצה לומר לך תודה!
נתראה בטיול הבא!
